המשמעות של כתבי־יד – לא מה שחשבתם

היי זה אלרון מהפונטון,

והיום מזהיר אתכם, תכינו טישו לצידכם.
אם אני בעצמי הזלתי דמעה כשסיימתי לכתוב, כנראה כדאי לכם לקרוא מההתחלה ועד סוף.

אתמול כתבתי לכם מייל עם סיפור מאוד מרגש,
על פונט כתב־היד שהתחיל את הכל:

הפונט של פיל כחול.
חלקכם הכרתם את הסיפור,
ורובכם נחשפתם לחלק חדש, שבו שיתפתי את הכתבה המצולמת שבו פגשתי את לירון לראשונה.

קראתי למייל הקודם ״כתב־היד שהתחיל את הכל״.

ואולי אתם שואלים את עצמכם, התחיל את כל... מה? מה זה הכל?

זה בדיוק מה שאני בא לספר לכם היום.

מדובר בשלושה סיפורים קצרים,
שלא סיפרתי לאף אחד – אתם הראשונים לשמוע.

בעקבות הסיפורים האלה,
קיבלתי הבנה גדולה על הייעוד שלי
והגעתי להחלטה חשובה.

במהלך 4 השנים האחרונות - מאז שפונט פיל כחול פורסם –
נחשפו לסיפור המרגש של הפונט עוד ועוד אנשים,
והם ראו בפונטים פוטנציאל רגשי שלא היו מודעים אליו לפני כן.

כשהתחלתי לעסוק בפונטים, תמיד האמנתי שלאותיות עם רגש: זה הסלוגן שלי, הפונטון | אותיות עם רגש.
אבל מעולם לא העלתי בדעתי עד כמה רגש – הדבר התחדד לי עם השנים, ואני רוצה לשתף אתכם.

הייתי מקבל מדי פעם הודעות בסגנון של ״היי אלרון, רציתי להכין פונט כתב־יד ל____, האם תוכל לעזור לי?״

עכשיו, היו כל מיני סיבות שאנשים רצו פונט כתב־יד, והיו כל מיני אנשים.

אבל היה דבר אחד עקבי: כל סיפור יוצא דופן – אף סיפור אינו זהה.

אפשר לספר על כל אחד מהמקרים בנפרד,
וזה יהיה דבר מרגש ואפשר לכתוב את כל התהליך המרגש עברתי עם כל אחד לעומק...

אבל אני אנסה לסכם לכם 3 פונטים שהיו מאוד משמעותיים ואני מאמין שתתרגשו מהם גם.
לא הראתי לכם אותם עדיין – זו תהיה הפעם הראשונה שתראו אותם!

נתחיל באחד מהסיפורים האהובים עליי – זה היה פונט מאוד מיוחד.

פנתה אליי מישהי במייל וסיפרה לי שאבא שלה החל לחלות בפרקינסון,
וכדי לשמח אותו יחד עם אחיה, היא חשבה להכין פונט מכתב־ידו.

איזה רעיון יפה!

היא העבירה לי תשלום, מכיוון שלהכין פונט זו עדיין מלאכה שדורשת מקצועיות וזמן, והתחלנו לעבוד.

גם פה קיבלתי סריקות ומכתבים, שמהם אספתי את האותיות והפכתי אותם לפונט.

לאחר סיום הפונט, היה לי חשוב להציג אותו בצורה מחמיאה ומרגשת לאב, ממש כמו שאורזים מתנה יפה יפה – אז אותו דבר, רק שהעטיפה היא הפרזנטציה.

וזו התוצאה שיצאה (השקופית הראשונה):

כשסיימנו להכין את הפונט, אבא שלה כתב לי מכתב – עם הפונט החדש שלו כמובן.

הנה המכתב שקיבלתי:

״הי אלרון,
בשישי האחרון קיבלתי מילדיי מתנה מפתיעה ומרגשת מאד

פרי יצירתך – הגופן האישי של כתב ידי.

מאז ומתמיד תפסתי את עצמי כאדם מחשיב ומעריך מילים יפות, מעצימות ומחבקות

ברכה אמיתית וטובה תמיד הייתה שוות ערך עבורי מכל מתנה יקרה
נתתי ועודני נותן יחס מיוחד למילה האישית האותנטית הכתובה.

הסימפטום הראשון שהופיע אצלי עוד לפני שהתוודעתי פורמלית למחלת הפרקינסון
היה אובדן יכולת השליטה על כתב היד שלי.

עכשיו - בעזרתך אני יכול לשמור לי את חסד הנעורים של כתב ידי לתמיד.
ואני שמח ומלא בהודיה לניב וגל על שאפשרו לי באמצעותך
לזכות בו מחדש.״

כשקראתי את המכתב הזה, גיליתי בפעם הנוספת, כמה השפעה רגשית יש לכתב־יד.
כמה הוא יקר ערך עבור אנשים.

והרגשתי זכות גדולה לקחת חלק בדבר כזה.

---

סיפור נוסף ומיוחד,
היה של סופרת שכותבת שירה בנושא אהבה.

היא רצתה שבספר השירים הבא שלה, השירים ייכתבו בכתב־ידה.

העניין הוא שהיא סיפרה לי שהעיניים שלה לא מה שהיו פעם, אז לכתוב ביד זה לא פשוט עבורה כמו בעבר. פונט יוכל לפתור לה גם את הרעיון לספר, וגם באופן עתידי את הרצון שלה לכתוב מכתבים אישיים – מה שאהבה מאוד לעשות.

אז עשינו פונט מכתב ידה, והספר אכן הודפס בו!

(בקרוב יהיה לי עותק, כרגע הוא לא אצלי אז לא יכולתי לצלם לכם.
אז בינתיים עשיתי הדמייה קטנה כדי שתוכלו לראות את הכתב, עם קטע משיר שכתבה) –

מלבד הסיפור הזה, לא איחרו להגיע רצונות של אנשים נוספים...

---

אחד מהם היה של בחור דתי שעבר תאונה בנהר ונחבט מסלע,
כתוצאה מהחבלה הוא נפגע בעמוד השדרה ומאז סובל משיתוק ברגליים ומשיתוק חלקי בידיים,
מה שהגביל את יכולתו לכתוב כפי שיכל.
הוא שמע על הסיפור של לירון ורצה לעבור איתי תהליך דומה.

וזה מה שעשינו.

עבדתי על הפונט מול אחותו, שדאגה להביא לי את כל הסריקות הנדרשות כדי להביא את הכתב לרמה הטובה ביותר.

חלק מהסריקות היו ממחברות שכתב בזמן הלימודים שלו.

מצאנו בהם כל מני אלמנטים מיוחדים,
אחד מהאלמנטים שאהבתי ביותר היה שצייר בשיעורים, כל מני בס״דים (וגם אותם הוספתי לפונט).
תראו:

ודבר נוסף שחיבבתי, היה הדרך הייחודית שבו הוא בחר ׳לטשטש׳ / ׳למחוק׳ מילים מסוימות שכתב. זה היה גאוני! אז הוספתי גם אותם לפונט:

סיימתי את הפרזנטציה, שהורכבה מ־28 שקופיות שהותאמו באופן ספציפי לסיפור של יאיר, עם דברים אישיים שעשויים לרגש אותו. יצרתי אותו יחד עם אחותו שהכירה אותו היטב וידעה מה ישמח אותו.

רק שהפעם, כסגירת מעגל (ואחרי פעמים רבות שעשיתי פונטים לאנשים לגמרי באופן דיגיטלי בלי לפגוש אותם), החלטתי להיפגש ולהציג את הפרזנטציה ואת הפונט, פנים אל פנים.

הרגיש לי באותו הזמן שזה צריך לקרות במפגש פיזי.
סיקרן אותי לדעת מה קורה באמת אצל הצד השני, אבל דרך העיניים, לא דרך מסכים...

קבענו להיפגש, באתי עם הלפטופ שלי.

דבר ראשון שנכנסתי בדלת, ראיתי אותו יושב שם על כיסא גלגלים ומסתכל לעברי. מיד ידעתי שזה הוא.

ישבנו יחד מסביב לשולחן, הוא, אחותו ומשפחתה. גם אחותי באה איתי ותיעדה את האירוע המיוחד.

שאלתי אותו ״אתה מוכן?״

ואני לא יכול להסביר לכם איך זה הרגיש עבורי,
לראות אותו מסתכל על הפונט של כתב־ידו בפעם הראשונה.

היה לו ניצוץ בעיניים, ראו שהוא מתרגש.

זו הייתה הפעם הראשונה שהוא כתב עם הכתב שלו אחרי כל כך הרבה שנים...

נתתי לו להקליד עם הכתב שלו, ובמסמך הראשון שכתב עם הפונט שלו, הוא הקליד לי מכתב תודה. זה היה ממש חמוד וסמלי עבורי.

אפשר לראות בתמונה שיאיר מקליד עם כל פרק כף היד שלו, כי אין לו שליטה באצבעות.

להיות שם ולהרגיש שלקחתי חלק בזה, זה פשוט היה בלתי נתפס.

דיברנו...

הוא אמר לי כל מיני דברים,
אבל היו כמה משפטים שנחקקו לי במוח עד היום.

למשל, כששאלתי אותו ״עכשיו כשיש לך פונט מהכתב שלך, מה תעשה איתו?״

והוא אמר לי:

״מכתב ראשון אשים בכותל לאלוהים.
מכתב שני אכתוב לאמא שלי.
מכתב שלישי הספד לרב שלי.״

וואו.

איזו צמרמורת קיבלתי, והוא שלף את זה מהמותן – נראה שהוא חשב על זה הרבה לפני ששאלתי.

הוא סיפר לי שלא יכל ללכת להלוויה של הרב שלו,
אבל רצה לנחם את בני המשפחה.
ועכשיו עם הפונט שלו, הוא יכול לעשות זאת בצורה מאוד מיוחדת.

חוץ מהאמירה הזו, היה משפט נוסף שהוא אמר לי,
והמשפט הזה העיף אותי אחורה.

אני לא חושב שקלטתי באותו הרגע מה הוא בעצם אומר,
הייתי צריך לתת לזה להדהד בראש שלי בכל הימים שלאחר מכן.

הוא אמר לי:

״הלוואי והייתי יכול לעשות חסדים כמו שאתה יכול״.

איך אפשר להסביר איך מרגישים לקבל אמירה כזו?

לשמוע את זה בפעם הראשונה, היה מן שילוב מוזר כזה של עצבות ושליחות, חיבור ואמפתיה...

הייתי צריך לשבת עם המחשבה הזו מספר ימים. להבין מה הכוונה שלו.

באתי להיפרד ממנו, ונתתי לו חיבוק.

ציפיתי לקבל ממנו חיבוק בחזרה, אבל לקח לי רגע להבין למה אני לא מקבל את מגע הידיים שלו – שבעקבות מצבו, אין לו אפשרות להעניק לי חיבוק באותה הצורה.

אבל אתם יודעים מה? הוא נתן לי דבר יותר משמעותי מחיבוק.

אחרי כמה חודשים, בעקבות המפגש איתו וכל המאורעות האחרים,
הבנתי שיש משימה גדולה יותר בשבילי.

מעבר לכך שאני ׳מעצב פונטים׳ – יש לי מטרה גדולה יותר.
והיא להנגיש את הידע הלאה, כדי שעוד אנשים יוכלו להתפרנס מלרגש.

וזה מה שאני מאחל לכולנו.

להרגיש שליחות במה שאנחנו עושים.
להתפרנס מדברים שאנחנו אוהבים.

לעשות טוב... כי זה תמיד מביא בחזרה. וזה כל כך ממלא.

זה אומנם רק שלושה סיפורים, אבל היו לי עוד כל כך הרבה.
וכל אחד מהם מפתיע, מיוחד, לא צפוי ומרגש בדרך שלו.

העניין הוא שבתקופה האחרונה אני מקבל עוד ועוד פניות
לייצר כתבי־יד של אנשים, ועם כל הרצון שיש בי, הזמן שלי מוגבל ואני צריך לתעדף מה אני הולך לעשות.

אז החלטתי לתעדף בתקופה הקרובה דבר אחד בלבד:
להעביר את הידע הלאה.

אני רוצה שעוד אנשים יוכלו להרגיש את התחושות שהרגשתי.
אני רוצה שעוד אנשים יקבלו את הכתב שלהם בחזרה.
אני רוצה שעוד יוצרים ימצאו דרך להתפרנס מלרגש אחרים.

וזו אחת מהסיבות שפתחתי קורס ליצירת פונטים.

לחברי הרשימה שלי, שקוראים אותי בעקביות ורוצים לקחת חלק וללמוד את הנושא,
אני רוצה לתת 10% הנחה על הקורס לשבוע הקרוב, עם הקופון: לרגש10

כאן מקבלים את כל הפרטים על הקורס.

ואם ליצור פונט זה פחות מתאים לכם, אבל נהנתם לקרוא את זה,
אתם מוזמנים להעביר את המייל הלאה –
זה יכול לעשות רק טוב, בתקווה שזה יגיע לאנשים שזה צריך להגיע אליהם.

מאחל לנו למצוא את הדרך שלנו, לרגש ולהתרגש,
מהדברים הקטנים והגדולים בחיים.

תודה שקראתם אותי, גם היום.

אלרון מהפונטון

נ.ב. אם פספתסתם את הסיפור על הכתב שהתחיל את הכל,
מוזמנים להסתכל בתיבת המייל שלכם – שלחתי לכם אותו אתמול.