כתב־היד שהתחיל את הכל

היי,
זה אלרון מהפונטון

והיום אני רוצה לדבר איתכם על מחוז שלא חשבתי שאגיע אליו כשהתחלתי לעסוק בפונטים.

הדבר הזה גרם לי להבין שפונטים, זה הרבה יותר מאשר רק ״כלי עיצובי״.
גיליתי שעבור אנשים מסויימים, זה עולם.

יש דברים מסוימים שכל אחד מאיתנו עושה ביומיום,
דברים קטנים (ממש!) שאנחנו לוקחים כמובן מאילו,
שמישהו אחר לא יכול לעשות.

ואתן לכך שלוש דוגמאות, שלא סיפרתי לכם עליהן מעולם –
נתחיל מסיפור אחד שהתחיל את הכל, הסיפור שאותו אתם אולי כבר מכירים,
אבל את יתר הסיפורים הבאים לא סיפרתי לאף אחד – אתם הראשונים לשמוע.

אז זהו הסיפור הראשון של כתב־היד שהתחיל את הכל (ושלושת הסיפורים הבאים בהמשך המייל):

לפני 5 שנים הזמינו אותי להרצות בתיכון בירושלים בנושא עיצוב אותיות,
ומישהי בשם שיר מטעם בית הספר דאגה להעביר לי תשלום על המפגש.

היה כיף, נגמר, המשכנו הלאה עם חיינו,
ואז לאחר כמה חודשים, קיבלתי מייל עם הכותרת:

״הי אלרון, אתגר בשבילך עם ערך מוסף…"

זה היה מייל ממנה! מעניין מה היא באה לומר?

היא סיפרה לי על להקה בשם פיל כחול ועל בחור בשם לירון, שהוא נכה משותק בארבע גפיים והוא גם הסולן של הלהקה.
היא שלחה אותי לצפות בקליפ של שיר שהוא כתב והלחין. שיר בשם ״לוויתן״.

אבל זה לא היה סתם קליפ.

זה היה קליפ יוצא דופן, עם סיפור רקע לא צפוי בכלל.

כשקראתי את הסיפור יחד עם הקליפ, לא יכולתי שלא לקבל צמרמורת.

בקליפ עצמו, כמו רוב הקליפים שבהם מילים לשירים, הופיעו מילות השיר שהתחלפו יחד עם הנגינה.

בדרך כלל בקליפים כאלה משתמשים בפונט, אבל, לא בקליפ הזה.

אתם מבינים, לירון לא ראה יותר את הכתב שלו משנת 2004, מאז התאונה.

הוא אפילו חיפש בבית של ההורים מחברות ישנות מבית הספר, אבל לא היה זכר לכתב שלו. כנראה זרקו אותם באחד ממעברי הדירה.

הוא השלים עם זה והמשיך הלאה, עם הידיעה שלא יראה יותר את הכתב שלו לעולם.

לאחר תקופה ארוכה ששכח מזה, הוא פתאום קיבל הודעה בפייסבוק.

חברה שלמדה איתו בתיכון בשם שירן, כתבה לו: ״תקשיב! עשיתי סדר פסח! ופתאום מצאתי קופסה עם מיליון מכתבים מהתיכון! עברתי אחד אחד ומצאתי בין כל המיליון התכתבות אחת שלנווווו!״

זה היה דף שבו כתבו אחד לשני בזמן השיעור. משום מה היא שמרה את זה, ובמקרה גם התחשק לה לשלוח ללירון בלי שהוא ידעה שהוא מחפש את הכתב שלו.

במכתב היחיד והבודד הזה, היו כמעט את כל אותיות האלף־בית של לירון.
הוא ממש התרגש!

זה היה הכתב שלו, שסופסוף חזר אליו, אחרי שלא ראה אותו 16 שנים!

וכך נוצר הקליפ – הוא לקח אות אות, והרכיב את משפטי השיר.

הוא כתב בתיאור של הקליפ: ״כשסיימתי להרכיב את המשפט הראשון, הסתכלתי על המסך, עצרתי הכל ובלי שום הודעה מוקדמת התחלתי לבכות, ואני לא מהבוכים. זו הייתה הרגשה שלא הכרתי. מין מיקס מטורף של עצב, שמחה, נוסטלגיה, אושר, של ישן, של חדש, של מסע בזמן. סלט שלם. יורדות לי דמעות ואני צוחק עם עצמי לבד בחדר.״

הוא סיפר שלקח לו 40 שעות לכתוב 12 משפטים.

כשקראתי את המשפט הזה, הייתי בשוק.

איך זה הגיוני שהוא עשה את כל העבודה הזו?! זה מלא השקעה! זה משהו שהוא היה יכול לפתור בעניין של דקות אם היה לו פונט... וגם חשבתי לעצמי, איזה חרוץ הוא שעשה את כל זה לבד!

התרגשתי כל כך מהסיפור שלו וממה שכתב (וגם מהשיר – מומלץ להקשיב), וגם חשתי חוסר צדק מסוים – על משהו שאני יכול לעזור לפתור יחסית בקלות. רציתי לרגש אותו בחזרה, אז הבטחתי לעצמי שאעשה לו פונט.

איזה מזל ששיר חיברה בינינו.

הדחף שלי היה בלתי נשלט. יצרתי איתו קשר, הצגתי את עצמי כמעצב פונטים והצעתי להפוך את הכתב שלו לפונט.

הוא ממש שמח מהרעיון!

ניגשנו לעשייה.

עכשיו, בשביל ליצור פונט מכתב־יד, צריך סריקות.

והסריקה היחידה שהייתה לו באותו הזמן, זהו מכתב ההתכתבות עם שירן מהתיכון... אז אני מודה שהרגשתי קצת מוזר עם זה, מעולם שלא ציפיתי שאאלץ להיחשף למכתבים אישיים בשביל ליצור פונט.

אבל היה בזה גם משהו מגניב, כי ראיתי במכתב גם כמה פרצופים חמודים שציירו אחד לשניה, אז גם אותם הוספתי לפונט:

היו לנו את כל האותיות, חוץ מאחת! האות ף׳ האבודה.

כמה חיפשנו את ה־פ׳ הסופית, רק היא הייתה לנו חסרה ולא הייתה במכתב!
ובסוף לאחר כמה שבועות, לירון מצא מכתבים נוספים ושם היא סופסוף נמצאה.

אז כל 27 אותיות האלף־בית היו לנו.

יופי! זה הכל!

אבל... משהו הרגיש לי לא מדויק, כי האותיות נראו זהות – כשבפועל כשכותבים בכתב־יד, לא תמיד יוצאת לנו אותן האותיות, הן משתנות בהתאם למילה שאנחנו כותבים ולמצב־רוח שאנחנו נמצאים בו במהלך הכתיבה.

למשל אם נכתוב ״בבקשה״, במילה יש 2 אותיות ב׳ (בתים), ובכתיבה רגילה הן לא יראו זהות לעולם.

היה לי חשוב שלירון יקבל פונט שנראה אותנטי, שיזכיר לו את כתב־ידו באמת. לא רציתי להתפשר על זה.

אתן עוד דוגמה לזה.
מכירים את זה שאתם כותבים בכתב היד שלכם מהר, האם האותיות שלכם ש+ל מתחברות?
זה קורה להרבה אנשים, וגם בכתב של לירון:

אז פתרתי את זה בצורה טכנית למדי – על ידי כך שהוספתי גם צמדי־אותיות לפונט.

הנה התווים שהספקתי להכניס, צילמתי תוך כדי עבודה:

אפשר לראות שיש כל מני סוגים של אות ת׳, כל מני סוגים של אות ל׳, וגם שיש צירופים כמו ׳שא׳, ׳חד׳, ׳מסו׳.

והיופי הוא, שהם מתחלפים אוטומטית בזמן שמקלידים! לא צריך לעשות שום דבר – זה עובד כמו קסם.

לאחר כמה ימים של עבודה, סיימתי עם 232 תווים.

שלחתי לו את הפונט.

הוא כתב לי ״אתה לא מבין מה זה עשה לי, זה חלק מהזהות שלי שחוזר אליי אחרי 15 שנים״.

חשבתי לעצמי, איזה כיף!

ממש שמחתי שסופסוף הוא יוכל להכין דברים עם הכתב שלו, בלי שיקח לו 40 שעות לכתוב כמה משפטים. עכשיו זה יקח לו כמה דקות!

אבל בכנות?

באותו הזמן, אני לא חושב שעיכלתי כל־כך מה זה אומר בשבילו...

בשבילי, זה היה כמה שעות של עבודה מול מחשב.

בשבילו, זה להחזיר לחיים שלו משהו שהוא איבד לפני שנים רבות וחשב שלא יחזור אליו.

בדיוק כשחשבתי שסיימנו,
הוא כתב לי משהו שהפתיע אותי:

״בא לי שכל מי שרוצה יוכל להוריד את הפונט לשימוש חופשי, זו תהיה סגירת מעגל יפה.. ממקום שהכתב הזה כמעט מת, עכשיו הוא של כולם. אתה מסכים?״

וואו!! איזה לב רחב יש לבן־אדם הזה.

זה הכתב האישי שלו, שהוא איבד, והכנתי במיוחד בשבילו, ועכשיו הוא רוצה לתת אותו לכולם!

לא יכולתי לסרב – זה מקסים מדי. אז בניתי דף מיוחד באתר שלי ועיצבתי דוגמאות עם הפונט שלו.

וזה הפונט שאתם מכירים היום, פונט פיל כחול:

ואם עוד לא הורדתם את הפונט, אז דעו שהוא זמין להורדה בדף הזה ואתם מוזמנים לעשות בו שימוש.

חשבתם שזהו?

גם אני.

אבל לאחר שנה, פנתה אלינו עיתונאית בשם קרן נתנזון ויץ

ורצתה לעשות כתבה בוידאו על הסיפור על הכתב האבוד, כי היא מאוד התרגשה מהסיפור.

בחיי, מי אני בכלל, ילד שעובד על המחשב ונשאר בבית רוב היום.
ורוצים לבוא אליי הביתה, לצלם אותי בחדר כדי שאופיע בכתבה?

דיברתי עם אח שלי על זה, אחי הבכור.

הוא יודע שאני לא מת על הדברים האלה, וזה די מביך אותי.

אבל הוא אמר לי ״אלרון, אתה לא עושה את זה בשביל עצמך. אתה עושה את זה בשביל אחרים״.

הדבר הזה גרם לי להתגבר על החרדות שלי, ובסוף הלכנו על זה.

קרן הגיעה אליי הביתה עם צלם. התקינו לי תאורה בחדר. היא שאלה אותי כל מיני שאלות.

מודה – הייתי מאוד לחוץ, אבל עם זאת, התרגשתי מכך שכשנסיים את הראיון אצלי בחדר, ניסע יחד לבית של לירון – ושם אפגוש אותו סופסוף לראשונה. (!!!)

לא – לא נפגשנו לפני כן. הקשר היה לגמרי וירטואלי.

הייתי באוטו עם קרן והצלם, נסענו לעיר שלו. ככל שהתקרבנו יותר, כך דפיקות הלב וההתרגשות התגברו.

קרן אמרה לי ״אתה יכול לצאת, הצלם מוכן״ – יצאתי מהאוטו, נכנסתי לבית של לירון והתרגשתי כל כך.

פתאום לראות את האדם הזה מולי, האדם שעשיתי איתו משהו מטורף לפני שנה.

זה בן אדם! אפשר להסתכל, אפשר לחבק. שנינו ממש התרגשנו.

את המשך הסיפור אתם יכולים לצפות, למה שאספר לכם?

יש וידאו מצולם שלנו ביוטיוב מטעם ynet, ויש גם כתבה כתובה.

אז זה הסיפור הראשון – הסיפור שהתחיל את הכל.

אבל כל כך הרבה דברים קרו מאז,
יש לי מלא מה לספר לכם!
אבל קשה להכניס את הכל למייל אחד.
נסתפק בקינוח אחד היום.

אתן לכם לצפות בכתבה, ואספר לכם עוד מחר.

אם התחברתם לסיפור, תפיצו אותו. תשלחו לאמא ואבא. תשלחו לאחים וחברים.
הדבר הכי טוב שאפשר לעשות בתקופה שכזו ובכל תקופה בעצם,
זה להפיץ טוב ואהבה.

והנה שוב הקישורים, לנוחיותכם:

כאן מקשיבים לשיר לוויתן

כאן מורידים את פונט פיל כחול בחינם

כאן צופים בכתבה המצולמת עם לירון ואיתי

תודה שקראתם, ונתראה שוב מחר

אלרון מהפונטון