היי,
זה אלרון מהפונטון
והיום אני רוצה לדבר איתכם על נושא לא נעים במיוחד,
על כאב שחוויתי כיוצר.
זה שיעור שחוויתי, שלימד אותי המון על עצמי.
כמעט אף אחד לא יודע את זה עליי –
אבל פעם, הייתי מפיק מוזיקה.
הרבה לפני שעסקתי בפונטים.
תמיד אהבתי מוזיקה, עוד מאז שהייתי ילד.
אמא שלי תמיד מספרת לי בגאווה ובנוסטלגיה, שלא סתם אני אוהב מוזיקה כל כך – היא זוכרת את היום שבו נולדתי, שהיא כרכה מסביב לראש שלי אוזניות שהיו מחוברות לדיסק־מן שלה (מכירים את זה? זה נגן דיסקים) והשמיעה לי מוזיקה – את המוזיקה הראשונה ששמעתי בחיי.
כמובן שהאוזניות רק ׳עטפו׳ אותי במרחק של ס״מ מהראש, כי בכל זאת, אוזניות גדולות וראש בגודל של תינוק.
אולי זה יישמע מוזר, אבל תוך כדי שאני כותב את השורות הללו, אני יכול להיזכר איך הסתכלתי על התקרה ומסביב בסקרנות, וחיפשתי מאיפה הצלילים המיוחדים בוקעים...
אז כן, מוזיקה תמיד ליוותה אותי.
אני זוכר את הפעם הראשונה שקניתי אלבום מוזיקה, זה היה בערך בגיל 9. הוא עלה 30 ₪ בחנות דיסקים (כן – פעם היו כאלה). אמא נתנה לי לקנות ובחרתי את האלבום הראשון של בריטני ספירס... baby one more time.
הייתי שם אותו בסלון המשפחתי ושומע בלופים. לופים!
המבנה של השיר, הקצב, התופים... משהו שם, תמיד גרם לי לשאול את השאלה: איך זה הגיוני שאני שומע את אותו הדבר 100 פעמים ולא נמאס לי?
זו שאלה, ששאלתי את עצמי באותה התקופה בתור ילד.
זה היה מרתק בעיניי.
היום, אני אומנם לא עוסק במוזיקה למחייתי,
אבל לפחות מצאתי את התשובה לשאלה הזו.
התשובה היא: החוויה הזו נוצרת כאשר פועלים לפי כללי האומנות.
מה שיפה, הוא שכללי האומנות יכולים לחול על כל סוגי האומנות.
בין אם זה ריקוד, תנועה, אנימציה, מוזיקה, ציור, פיסול, עיצוב, מיתוג, ארכיטקטורה, בניית סיפור, סרט, תסריטאות או אפילו בישול.
ברור שכל אחד מהם זה עולם, אבל האמת היא שהיסודות הם אותם היסודות.
או כפי שאני אוהב להגיד, הסודות הם היסודות.
במוזיקה, אחד ה־י־סודות הוא מבנה השיר.
פתיח,
בית, עלייה (מעבר), פזמון.
בית, עלייה (מעבר), פזמון.
חלק מיוחד.
פזמון שיא.
סוף השיר.
80% מהשירים שאתם מכירים מבוססים על המבנה הזה,
ולא כי הוא המבנה ״הכי טוב״, או ״הכי יפה״, או ״הכי אהוב״,
אלא כי הוא הכי עובד.
ומה קובע אם הוא עובד? שיוצא לך להאזין לו פעם אחת אתה כבר ׳מכיר את השיר׳, ואולי גם יכול לשיר חלקים מסוימים ממנו...
סטטיסטית, זה עובד על כמות של אנשים – לכן המבנה הזה ממשיך להתקיים.
כאומן מוזיקה, הייתי מנסה להכין שיר. כשהפרתי את ה״יסוד״ הזה ופעלתי לפי מבנה שיר אחר (נגיד הייתי שם 3 פזמונים אחד אחרי השני ואז בית), כשהשמעתי אותו לאנשים – השיר ׳פחות עבד׳ – הוא נהיה יותר מדי ׳לא צפוי׳ עבור המאזין.
אז כן, כיוצר, כאמן, צריך לשחק את המשחק העדין הזה, המנעד בין ״צפוי״ ל־״לא צפוי״.
אם השיר צפוי מדי, הוא משעמם.
ואם הוא לא צפוי בכלל, הוא מעצבן. (!!!)
המטרה היא ליצור עניין אצל המאזין.
המתח בין הצפוי ללא צפוי, הוא מה שהופך את השיר למהנה גם בפעם המאה.
למה אני מספר לכם את כל זה?
כי חלק נכבד ממי שקורא אותי, הוא יוצר, במידה כזו או אחרת.
אז נראה שזיהינו כאן י־סוד אומנתי אחד,
והי־סוד הוא:
איזון בין צפוי ללא צפוי = עניין מצד הצופה.
ונהפוכו,
כשיש חוסר איזון בין צפוי ללא צפוי, נאבד את הקהל.
אפשר לקחת את הי־סוד הזה וליישם אותו בכל עולם אומנותי.
למשל בעיצוב פונטים, אם אכין אותיות שהן ״מוזרות״ מדי, אנשים יתקשו לזהות ולקרוא אותן, ולא יוכלו להנות מהייחודיות שלהן. הפונט יהיה פחות פרקטי.
ואם האותיות ״צפויות״ מדי, אנשים יגידו שזה נראה להם כמו פונט ״אריאל״, או משהו שהם כבר ראו בעבר, הם לא יבינו מה חדש בעצם.
הקסם קורה כשמפתיעים עם אות משוגעת
לצד אותיות סטנדרטיות יותר, שעוזרות לנו להישאר באיזון ובעניין כצופים.
בואו ניתן לזה דוגמה ויזואלית.
במילה ׳יוצרים׳ ובמילה ׳לטרינג׳, יש גם אותיות רגילות, וגם אותיות משוגעות.
מצליחים לזהות מי זו מי?
עכשיו, דמיינו שכל האותיות גם היו משוגעות וגם אחת ליד השניה. האם הייתם מצליחים לקרוא בקלות? האם הייתם מבחינים בכלל בייחודיות של כל אות, או שזה היה נראה כמו סלט?
וזה גם נכון להיפך, נניח שכל האותיות היו רגילות, האם הייתם נשארים באותה רמת עניין? כמה תשומת לב הייתם נותנים למילה שכל האותיות בה מונוטוניות?
האם יש כאן אות שעניינה אתכם במיוחד?
מילה שריגשה אתכם ותפסה את תשומת הלב שלכם בצורה בלתי רגילה?
אני מניח שקפצה לכם המילה לטרינג, אבל לא התרגשתם ממנה יותר מדי.
כשכל האותיות נראות דומות, זה מפספס את המסר שרצינו להעביר –
שלטרינג זה כיף! ודינמי. ויש אותיות חופשיות.
בעיניי, העיצוב האחרון עדיין אסתטי, אבל זה רק בגלל שעדיין יישמתי את הי־סוד, אבל לא באותיות – אלא בקומפוזיציה! באמצעות שימוש לא צפוי בגדלים של כל אלמנט.
רוצים לראות איך זה הופך לפחות מעניין תוך שניה וחצי?
הנה לכם:
יוצרים לטרינג מהבסיס עם הפונטון
האם השורה למעלה עניינה אתכם מבחינה עיצובית?
אם כן, זה כנראה רק בגלל שאתם נהנים לקרוא אותי, אבל בטוח לא בגלל העיצוב של הטקסט...
אז לסיכום הי־סוד,
איזון בין צפוי ללא צפוי = עניין מצד הצופה.
אם הייתי יודע את הכלל הזה בעבר בתחום המוזיקה, זה היה עוזר לי להיות יוצר טוב יותר.
אז כן, מתוך תחום המוזיקה שאני כל כך אוהב, למדתי המון. ואני לא מצטער לרגע על זה שהשקעתי ברמקולים אולפניים, בחדר עם אקוסטיקה מעולה ובתוכנות מתאימות.
אבל בסוף, נטשתי את התחום הזה.
אתם יודעים למה?
זה מוביל אותי לכלל נוסף.
הכלל הוא:
המטרה הבסיסית של האמן היא להשפיע על אנשים.
בום.
אם הייתי יודע את זה, אולי הייתי נמנע משברון לב מוקדם יותר. אבל לצערי, על אף היותי יוצר מוזיקה לא רע, תחום המוזיקה דרש ממני יכולות מסוימות שלא היו לי באותו הזמן – בתור Introvert (בחור מופנם).
האמנתי שכדי להצליח בהפקה מוזיקלית נדרש לרצות להופיע ולהשמיע את השירים שלך מול כמות של אנשים (ממש כמו DJ), לספר על המוזיקה שלך לאנשים שאתה לא מכיר, לעשות קליפ יוטיוב, להפיץ, לדבר על זה ברדיו...
שלא לדבר על זה שמאוד רציתי שאנשים מסוימים יבואו וישירו ואני אקליט אותם ואפיק להם שיר.
אבל בתור נער מופנם, זה היה גדול עליי, כל המשימות האלה!
מה לי ולכל זה?
יש כאן בעיה... אני אוהב לעשות מוזיקה, אבל אני אוהב לעשות את זה בדרך שאני מרגיש שאני מסוגל, כלומר, לבד. בחדר שלי. בלי עיניים מלחיצות שמסתכלות עליי בזמן שאני ׳מופיע׳.
במילים אחרות, להשפיע על אנשים באמצעות מוזיקה, הצריך ממני חשיפה שלא הייתי מסוגל להתמודד איתה.
ועם ההבנה הבאה:
״המטרה הבסיסית של האמן היא להשפיע על אנשים״
אתם יכולים לנחש לבד את הדבר המצער הבא,
וההמשך הוא שאחרי כמה שנים שבהם ראיתי שמספר הניגונים שלי לא עלה על 10 בחודש,
החלטתי לנטוש את תחום המוזיקה.
בתוך תוכי רציתי להשפיע, והרגשתי שלא מצאתי את הדרך אל האנשים.
אף פעם לא הודיתי בזה באופן חד וישיר ככה, אלא התחבאתי מאחורי הצדקות ״התוכנה נתקעה״, ״המחשב שלי חלש״, ״השיר עוד לא גמור״, ״עוד לא בחרתי עטיפה לאלבום״...
תחושה של שברון לב, כישלון, או ויתור עצמי, השלמה עם המציאות, אחד מאלה, או כולם יחד.
אולי משהו דומה קרה גם לך.
אבל אתם יודעים מה מנחם אותי?
אומנם זה לא כלל אומנותי, אבל זה כן כלל מהחיים:
לכל אדם יש שאיפה בסיסית, ואם הוא לא מצליח להגשים אותה בצורה ישירה, הוא תמיד ינסה להגשים אותה בצורה עקיפה.
כלל מעניין, לא?
יכולים להתחבר לזה?
אתן לכם דוגמה מהחיים שלי.
אומנם מוזיקה זה לא התחום שבו פרחתי,
אבל מעולם לא הפסקתי לנסות לגלות את הדרך שלי ליצור.
וכן, הדרך שלנו ליצור, צריכה להתאים לנו, גם כאמנים, אבל בעיקר כאנשים.
וזה מה שלמדתי על עצמי.
אומנם אני מופנם, אבל זה לא חיסרון – זה פשוט מי שאני.
וכדי למצוא את הדרך האומנותית שלי, צריך למצוא משהו שמתאים לי לעסוק בו.
אחד מהדברים האלה, הוא עיצוב גרפי.
זה לא דורש ממני להיות בפרונט, אלא, העיצוב הוא זה שבפרונט.
והיופי שבעיצוב זה שהוא יכול גם להכיל מסרים.
איזה מסרים? מילים, משפטים... כל אלה ביסודו של דבר, מורכבים מאותיות.
זוכרים שסיפרתי לכם על ה״כלל מהחיים״?
(׳לכל אדם יש שאיפה בסיסית, ואם הוא לא מצליח להגשים אותה בצורה ישירה, הוא תמיד ינסה להגשים אותה בצורה עקיפה׳)
אז בשלב כלשהו, אחרי שהייתי מעצב גרפי כמה שנים, דרכי העולם איכשהו הובילו אותי לרצות להכין פונט.
זה פשוט סיקרן אותי. איך עושים פונט?!
וכך, עשיתי את הפונט הראשון שלי, בתקופת הצבא.
ולשם שינוי, את ההשפעה של הפונט שלי יכולתי להרגיש מיד – היו לא מעט הורדות!
זה התחיל בכמה עשרות, אבל בלי שעשיתי הרבה, זה הגיע לכמה אלפים – בגלל דבר אחד בלבד: לאנשים חסרים פונטים בעברית.
עליתי כאן על צורך אמיתי של אנשים, והם אהבו את המענה שנתתי לו.
מה שאנשים צריכים, הם יחפשו.
ואם אתה מכין משהו שהם צריכים, אולי הם ימצאו אותך ויעזרו בך.
אז מצאו את הפונט שלי, דרך גוגל.
דרך נפלאה בשביל יוצר כמוני – שהוא מופנם!
היצירה מפיצה את עצמה.
אתם מבינים לאן אני חותר עם זה?
אני אמן (והרצון הבסיסי הוא להשפיע).
ודרך הביטוי שלי,
עיצוב פונטים,
פתחה לי את הדלת להשפיע וגם להתפרנס.
ואיזה מזל יש לי.
אני חושב שזו המתנה הכי גדולה שכל אמן מייחל לה:
ליצור, להשפיע ולהתפרנס מהיצירה.
אולי יש עוד אנשים שנמצאים במקום שבו הייתי, עדיין מחפשים את דרכם, גם מבחינה אומנותית וגם מבחינה כלכלית.
ואם מה שאני כותב גורם לך להתחבר, אז דבר ראשון חיבוק וירטואלי – ואני מאחל לך למצוא את הדרך שלך, ובעיקר לא להפסיק לנסות.
איפה שיש נסיון, יש חיים.
לא מזמן יצא לי לדבר עם רקדן מקצועי שאני מעריך מאוד – הוא באמת מהטובים בתחומו בארץ, והוא סיפר לי על הקושי שלו לפרנס את עצמו בתעשיית הריקוד.
זה כואב לי כל כך.
כואב לי לשמוע, בתור אמן, שיש אמנים כל כך מוכשרים בעולם הזה שעוד לא מצאו את הדרך שלהם להתפרנס מהיצירה שלהם.
אני מודה על הפריבילגיה שלי – זכיתי, אבל זה פשוט עדיין מצער אותי שהעולם בנוי בצורה כזו...
ואחד הדברים שאני מייחל לו, זה שלכל אמן תהיה את האפשרות להתפרנס ממה שהוא אוהב.
אומנם אני לא יכול לעזור לכל האמנים בעולם להגשים את עצמם (הלוואי),
אבל אני מאמין שיש כמה בודדים שאולי אני יכול לעזור להם – בתחום שאני כן טוב בו, התחום של עיצוב פונטים.
זוכרים שדיברתי על ה״י־סודות״ של אומנות?
ובכן מצאתי שבאותיות יש 12 כאלה.
ולדעת אותם יכול לעזור למעצבי פונטים ליצור השפעה רחבה יותר ופונטים אסתטיים יותר.
אני יודע על עצמי שמאז שהכרתי את אותם היסודות, זה הפך אותי למעצב פונטים טוב יותר, ולמעצב טוב יותר בכללי.
הייתי שמח לשתף אתכם בהם, אם זה מעניין אתכם.
האם מעניין אתכם תחום האותיות? או שאולי אתם רוצים ליצור פונט?
בין אם זה בשביל האומנות, או אולי עם תקווה לפרנסה נוספת,
אני רוצה לספר לכם שהחלטתי ליצור קורס ליצירת פונטים,
כדי להגדיל את מעגל היוצרים בארץ – ולעזור למעצבי אותיות להרוויח בכבוד מהמתנה שיש להם לתת לעולם הזה.
אז נכון, את תחום המוזיקה נטשתי, אבל נראה שהאהבה שלי לאומנות תרדוף אותי עד אין קץ.
בינתיים זה בא לידי ביטוי בעיצוב פונטים.
אני מזמין אתכם להצטרף אליי. הנה כל הפרטים על הקורס ליצירת פונטים.
לכם, הקוראים שלי, אני רוצה לתת הנחה של 10% עם קוד הקופון: אומנות10
הקופון תקף עד ה־30 ליוני, ביום רביעי.
ודרך אגב, לא סיפרתי לכם עדיין ואני יודע שחלקכם חיכיתם לזה,
אז גם את סדנת הלטרינג שלי פתחתי מחדש!
הסדנה היא הצעד הכי קטן שתוכלו לעשות לקראת יצירת פונט: להתחיל לצייר אותיות בעצמכם.
ולכבוד ההשקה של הקורס, אני נותן גם עבורה את קופון אומנות10 עם 10% הנחה.
(הקופון יעבוד עד ה־30 לחודש – סוף חודש יוני, ביום רביעי)
הנה כל הפרטים על הסדנה.
וגם אם זו לא הדרך שלכם ליצור,
תודה שקראתם אותי ואני מקווה שהשפעתי לטובה (הרי זו המטרה הבסיסית שלי – כאומן).
אני מאחל לנו להמשיך ליצור, כל אחד בדרכו – גם כנגד כל הסיכויים.
לא לוותר על היצירה!
אלרון מהפונטון